קומדיה מאת חנוך לוין

בימוי אילן רונן

תפאורה: ניב מנור תלבושות: אולה שבצוב

תאורה: זיו וולושין מוסיקה ותנועה: מירי לזר וידאו: אמיר טל

משתתפים:

ענת וקסמן, אלון דהן, אודי רוטשילד, שרה פון שוורצה,

כנרת לימוני, ערן מור, דנה מיינרט, ירדן ברכה ,

אלי גורנשטיין,  דויד בילנקה, גיא מסיקה, , ערן שראל,

רוני גורנשטיין, ישי בן משה, הראל ליסמן

"קרום", אחד ממחזותיו היפים והמצוטטים ביותר של חנוך לוין הועלה לראשונה בבימויו של המחזאי. יוצרי ההצגה הנוכחית בחרו להעביר את השכונה לישראל של 2017 שגיבוריה מייצגים היטב את דור ה-Y : אופנתיים, עדכניים, מתנהלים מעל מסכים, חיים ברשתות החברתיות ובתוכניות הריאליטי, מתקשים להיפרד מהוריהם. קרום, צעיר תל אביבי החוזר ארצה לשכונת ילדותו לאחר שניסה את מזלו ללא הצלחה בחו"ל, מגלה כי טרודה חברתו לשעבר יוצאת עם גבר אחר. חברו הטוב תוגתי סובל מהתמכרות להתעמלות ולבריאות. הוא מתחתן עם דופה, שמתאהבת בברתולדו, המאהב האיטלקי של חברתה הטובה צוויצי, שהפכה לדוגמנית מצליחה בארץ ובחו"ל. פליציה ודולצ'ה, השכנים המבוגרים, חוגגים את החיים מחתונה לחתונה לברית מילה וללוויה. אמו של קרום מתחננת לנכד, אבל קרום חולם לברוח עם צוויצי ללוס אנג'לס. "קרום" הועלה לראשונה בתיאטרון העירוני חיפה בבימויו של חנוך לוין ב- 75.12.29 בתיאטרון הקאמרי עלה "קרום" ב – 2000.2.17 בבימויו של מיכאל גורביץ'. "קרום" הוא אחד ממחזותיו של לוין המוצגים ביותר ברחבי העולם: פולין, צרפת, צ'כיה, בולגריה, רומניה, ספרד, מרוקו, ברזיל. בשנה הבאה יעלה גם ברוסיה.

חנוך לוין )1999 – 1943( לוין נולד ב18 בדצמבר 1943, בשכונה תל אביבית דרומית, להורים שעלו מפולין חמש שנים לפני כן. אין ספק כי מלחמת העצמאות השפיעה עליו, וההפצצה המצרית על התחנה המרכזית בתל אביב, כלומר על שכונתו נוה שאנן, שימשה השראה לפחות לאחד משירי המחזה "מלכת אמבטיה". בין השנים 1957 – 1949, למד לוין בביה"ס הדתי "יעבץ" בשכונת מגוריו. חצר בית הספר היתה הטרוגנית מבחינה אתנית, ואלימה. אביו, ישראל לוין, שאיבד את כל בני משפחתו בשואה, ניהל חנות קטנה אשר תכולתה השתנתה מדי פעם, אך זו התנודדה בין כשלון לכישלון… כשהיה בן 12 וחצי, התייתם לוין מאביו שמת מהתקף לב, ככל הנראה לעיני בנו. אחרי בית הספר היסודי למד בבית הספר התיכון ע"ש צייטלין. המעבר של יתום מדרום תל אביב, מבית ספר דתי הממוקם בליבה של שכונת עוני, לבית ספר שתלמידיו הם בניה של הבורגנות הדתית התל אביבית ממרכז העיר וצפונה, היה חוויה מרה. במקביל, החליט האח דוד לצאת ללימודים באנגליה. חנוך ואמו נשארו לבדם. מקץ שנת לימודים ב"צייטלין", הפסיקה האם את לימודיו של חנוך, מצאה לו עבודה כנער שליח ובמקביל רשמה אותו ללימודי ערב בתיכון לנערים עובדים, עירוני א', ערב, שם למדו בין השעות 17:00 ל-22:00. מי שירצה לקרוא את הדרמה הלוינית דרך הביוגרפיה שלו, יצטרך לעשות זאת תוך דיון בהשפלה הגדולה מכל מה שידע בנעוריו: זרותו של העני, היתום, הדתי, בתל אביב ה"זוהרת", ה"חילונית", ה"נוצצת", מרכז החיים הטובים של ישראל. את דרכו כמחזאי החל לוין בכתיבת סאטירות פוליטיות שבמרכזן ביקורת על שכרון הנצחון לאחר מלחמת ששת הימים ותחזית קשה לתוצאותיו המרות של הכיבוש. הציבור הרחב התוודע ללוין עם הסערה שהתעוררה סביב "מלכת אמבטיה" שהועלתה בקאמרי ב-1970 והורדה מהבמה לאחר 19 הופעות. את דרכו כבמאי החל בהצגה "יעקובי ולידנטל", שעלתה בקאמרי ב-1972. מתוך 56 המחזות שכתב הועלו בחייו 33 מחזות, רובם בבימויו. בשנת חייו האחרונה דאג להוציא לאור את כל יצירותיו, שלימים זכו להתיחסות ביקורתית ענפה. המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, שהוקם ביוזמת נעם סמל בשנת 2000 )שנה לאחר מותו של לוין( דאג לתרגום מחזותיו מתוך מגמה להפיצם בחו"ל. עד כה הועלו ברחבי העולם 26 ממחזותיו. צילום: גדי דגון הקומדיה הגדולה חנוך לוין על סף מותי הייתי רוצה לכתוב קומדיה גדולה, משהו שיעשה לכם מצב-רוח עצום ונפלא, משהו שיעלה חיוך על שפתיכם ומפעם לפעם צחוק, שיותיר אתכם בלכתכם הביתה בתחושת סיפוק עמוק. סוף יולי 1999 שרה פון שוורצה, ערן שראל אלון דהן, כנרת לימוני ענת וקסמן, אודי רוטשילד ירדן ברכה, גיא מסיקה 9 8 "קרום" ההצלחה הבינלאומית מיכאל הנדלזלץ אחת מחוויות היסוד של הדמויות המאכלסות את העולם הבימתי שברא חנוך לוין היא השכנוע העמוק שהחיים – אותו אידיאל של קיום מלא יופי, משמעות, תובנה וחמלה – מתרחשים במקום אחר. אך לאותה חווית יסוד מתלווה, כבטנה למעיל מהוה, הידיעה שקשה להתעלם ממנה, שגם אותו מקום אחר לעולם לא יענה על הציפיות. "לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון" – אומרת בלה, מ"אורזי מזוודות", ולונדון היא כאן רק משל; זאת יכולה להיות טקסס ב"סוחרי גומי", שווייץ ב"נעורי ורד'לה", או "חוץ לארץ" ב"קרום". היא יודעת שלונדון לא מחכה לה; גם שם תהיה לבד. אבל "שם", כלומר בכל מקום שאינו "כאן", "יש יותר סרטים, מוסיקה טובה, טלוויזיה מצויינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח." דרכו של חנוך לוין המחזאי – להבדיל מזה הסטיריקן – התחילה בחיפה, שם ביים עודד קוטלר בשנת 1972 את "חפץ", המפץ הגדול בעולמו של לוין. באותה שנה חזר לוין לבמה הקטנה בתל אביב, כדי לביים שם, לראשונה בחייו וביצירתו, את "יעקבי וליידנטל )שם זמני(". "נעורי ורד'לה", המחזה הראשון שחנוך לוין ביים על הבמה הגדולה של התיאטרון הקאמרי ב-1974, מסתיים כשורד'לה, הדמות היחידה שיש לה שם פרטי במחזה הזה )גילמה אותה רונית פורת עם פני תום מלאכי(, ניצבת על כבש מטוס, על רקע שמיים תכולים וחלומיים )בתפאורה היפהפיה של רות דר( ואומרת לקבוצת החרפה של נושאי התפקידים המשפחתיים והתפקודיים – אם, אב, אהוב, אשת הנהג, נהג, מטפלת, גנן, מורה צרפתית – ולקהל: "בזה אני לוקחת מהסיפור שלכם את העלילה, והדמיון וההרפתקה ואת העניין והיצר ואת כוח החיים והרצון ואת כל התמצית והעסיס, ומשאירה פה כמה דמויות חיוורות, נטולות חיים, עומדות באור החיוור של השחר ומנפנפות אלי בידיים לברכת שלום וגעגועים. ]כולם מנפנפים בידיהם[ בזה תם סיפורנו המשותף. שלי רק מתחיל בשוויץ." "נעורי ורד'לה" לא הצליח במיוחד אצל הקהל התל אביבי, בניגוד ל"יעקבי וליידנטל )שם זמני(". לוין שב לבמה הגדולה בתיאטרון חיפה, ב-1975. המלים הראשונות של קרום )אילן תורן בהפקת הבכורה של המחזה( במחזה הנושא את שמו, היוו המשך, לא ישיר אבל צפוי, בעולמו המתהווה, רצוף האכזבות, של חנוך לוין, למילותיה האחרונות של ורד'לה במחזה על נעוריה: "לא הצלחתי בחוץ-לארץ, אמא. לא הרווחתי כסף ולא נעשיתי מאושר. לא ביליתי, לא התקדמתי, לא התחתנתי, לא התארסתי ולא הכרתי אף אחד. לא קניתי כלום, לא הבאתי כלום. במזוודה שלי יש לבנים משומשים וכלי רחצה. זהו, אמרתי לך הכל, ואני רוצה שתעזבי אותי במנוחה." ב"קרום", אגב, לכל הדמויות יש שמות, מלבד לדמות המשמעותית בעולמו של הגיבור, "אמא". אבל הצופים בחנוך לוין ועולמו הבימתי והאנושי לא חשבו לרגע לעזוב אותו במנוחה. במקביל להצלחתו כמחזאי ובמאי, הממפה את החוויה האנושית בישראל, החלו להישמע קולות המחפשים אישור – או הכחשה – לייחודו וגדולתו לא בקני-המידה המקומיים, אלא על הבמה הבינלאומית. ביקורות מתפעלות שלי ושל צופים מסוגי )והיות הדמויות "מאותו סוג", שוות יותר או פחות או בכלל הן תמצית הלויניות( עוררו תגובות מתריסות: למה על במות זרות ובשפות זרות, בחוץ לארץ, הוא עוד לא הצליח? ואם ייצא, יצליח? נראה אותו. או, כמו שמנסחת את זה במחזה פליציה: "מה זה לנסוע? מטוס לוקח ומטוס מחזיר. אבל לא חשוב, הוא נסע. אלא מה, השאלה היא אחרת, השאלה היא, האם אדם נוסע לקראת משהו? האם הוא בכלל מתקדם למשהו, האם הוא בונה משהו? ובייחוד, האם הוא עומד לפני שמחות?" מחזותיו הראשונים והצגותיו הראשונות של חנוך לוין התנהגו במידה לא מעטה כמו גיבוריהם. ל"יעקבי וליידנטל )שם זמני(" ול"סוחרי גומי" הוכנו על ידי לוין והתיאטרון הקאמרי גרסאות בימתיות בשפה האנגלית, והן הועלו, עם צוות השחקנים המקורי – זהרירה חריפאי, יוסף כרמון ואלברט כהן – בפסטיבל ה"פרינג'" בפסטיבל אדינבורו, וזכו לעניין, אם כי מתון למדי. חיים טופול היה מעורב בהפקת "יעקבי וליידנטל" בלונדון, באנגלית, ללא הצלחה. ההפקה המקורית של "אורזי מזוודות" של התיאטרון הקאמרי תורגמה לאנגלית על ידי הבמאי שלה, מייקל אלפרדס, והוצגה בפסטיבל ננסי בצרפת. ב-1989 הועלתה "סוחרי גומי" בפאריס, בהשתתפותו של שחקן התיאטרון הפולני וויצ'ייך פשוניאק, שהעניק מאוחר יותר את שמו לאחת הדמויות ב"הרטיטי את לבי." אלא שכל אותן גיחות לחוץ לארץ, בה מתרחשים החיים האמיתיים, גם על במת התיאטרון, הסתיימו בסופו של דבר בנימת דבריו של קרום בראשית מחזהו: "לא הצלחתי בחוץ לארץ." היאוש הנוח של ההצלחה הבינלאומית נותר כארץ מובטחת ולא מושגת ליצירה התיאטרונית של חנוך לוין בחייו. היה זה, באיזה צדק פיוטי, דווקא המחזה הזה, "קרום", שביתק את קרום אי ההתקבלות של העולם הלוויני על הבמה העולמית. זה קרה ב-2005, בפולנית, בבימויו של קז'ישטוף ורליקובסקי, בתרגומו )מאנגלית( של מי ששיחק את קרום בהפקה, יאצק פוניידז'יאלק. אופיה של הפקה זו, שפתה – מבחינת הלשון והסגנון – כמו גם "מגרש המשחקים" עליו הועלתה, זו של פסטיבלים בינלאומיים לתיאטרון, סוג של עשיית "שוליים" אמנותית מבחינת השחרור מכבלי המוסכמות וקהל אניני הטעם ונותני הטון התרבותי, בעיקר האירופאי – הם שהפכו אותה להצלחה, והפכו את שמו של חנוך לוין ויצירתו ל"סחורה תרבותית חמה." ורליקובסקי נטל את עולמם השכונתי של האנשים הקטנים, המתחככים בעליבותם, מן המעמד הבינוני- הנמוך האשכנזי בישראל, המהדהד היטב בעולם הפולני )משם מוצאו של לוין ומשפחתו ורבות מדמויותיו(, והפקיע אותו מהריאליה המיידית, האנושית, העלובה, דמויית המציאות, גם אם קריקטורית מעט. אמצעי בימתי של הקרנת צילום וידאו של המתרחש על הבמה על מסך הנמצא על אותה במה עצמה – שהיה "טרנד" בתיאטרון הבינלאומי באותה תקופה, השתלב להפליא באותה תמונה במחזה בה הדמויות צופות יחדיו בסרט, כשקרום מתפלל אל המקרין: "מקרין הסרט, / החשך את האולם / שלא נראה אחד את השני, / ולא ניאלץ / להביט זה לזה בעיניים. // ועכשיו, / הראה לנו סרט, / שיהיה מרתק, ויהיה קל ומלא צבע, )…( ואנחנו נשב בחושך / ונביט אל האור, / ונטביע בו למשך שעתיים / את הצער והעלבון של חיינו, )…( בך, מקרין הסרט, / היושב מעל לראשינו, והנותן לנו, תמורת עשר לירות לאיש, / שעתיים של חיי אמת / בתוך השקר של חיינו. "הפקת "קרום" בבימויו של ורליקובסקי הועלתה אמנם בבכורה בוורשה, אבל כוונה – כמו שאר הפקותיו של ורליקובסקי, ויוצרים רבים אחרים שמה שמעסיק אותם הוא יצירה תחילה ושיווק אחר כך )ולא שיווק תחילה ויצירה עבורו, גורלו הבלתי נמנע של תיאטרון רפרטוארי שאינו נתמך במידה מספקת( – לפסטיבלי התיאטרון האירופאים, אותם פוקדים יוצרי וחובבי תיאטרון מכל העולם, המחפשים חוויות, השראה וחומרים חדשים. שם שם המשחק איננו הצלחה מסחרית אצל הקהל, אלא הייחוד, המקוריות, האיכות שיזכו להערכה של יודעי חן ומפיציו. ומאז מחזות חנוך לוין מוצגים על במות בכל העולם ובכל השפות. יש ארצות ושפות בהן הם מצליחים יותר. פולין וצרפת הן שתי דוגמאות של הצלחה )בפולין בעיקר לוין ה"שכונתי", בצרפת בעיקר לוין ה"אפי", אבל לא רק(, גם בגלל שבכל אחת מהארצות האלה יש ללוין פעילים מסורים, וגם בגלל האופי הייחודי של החיים, התרבות והתיאטרון של ארצות אלה. יש ארצות ששפתן ותרבותן אינן נפתחות לעולמו התיאטרוני של לוין; גרמניה, למשל. הפעם הזאת "קרום" – המחזה, ולא הדמות – נטל "את העלילה, והדמיון וההרפתקה ואת העניין והיצר ואת כוח החיים והרצון ואת כל התמצית והעסיס" של עולמו הבימתי של לוין, ו"התקדם לקראת משהו."